הרב שי פירון, נשיא פנימה, שר החינוך לשעבר.
כיהנתי כרב צעיר באחד הקיבוצים הדתיים. היה בו אולפן גיור. בכל שנה הגיעו עשרות בודדות של משפחות וצעירים שעשו את צעדיהם הראשונים בעולם היהודי. ערב שבת אחד, סמוך לסיום תהליך הגיור, ישבנו בחדר האוכל הקיבוצי. שולחן ארוך, כ־20 מועמדים לגיור, הרב ומשפחתו הרחבה: אבא ואמא ואחותי הצעירה התארחו בקיבוץ.
גדלתי בבית שאינו שומר תורה ומצוות, בית שורשי ומסורתי. בימי נעוריי לא הייתי בקיא ביסודות ההלכה ובפרטי המצוות. כך גם אחותי הצעירה ממני. באמצע הארוחה ביקש אחד מהמתגיירים שאבחן אותם. ההתרגשות לקראת המבחן הקרב – ניכרה על פני כל. הפניתי אליהם צרור שאלות: דיני כלי ראשון וכלי שני; מהו "נותן טעם"; סוגי "מוקצה" בשבת; הפרשת תרומות ומעשרות ועוד.
דמעה סוררה עיטרה את פניה של אחותי. מבוכה. כאב. היא חשה חוסר אונים. היא, בוגרת מערכת החינוך הישראלית וקצינה בצה"ל לא ידעה להשיב על שאלה אחת מתוך השאלות.
זכיתי להכיר מאות גרים, להשיא את ילדיהם, ללוות את נכדיהם. זכיתי להכיר מאות חיילים וחיילות בתהליך הגיור שלהם. הם באו לכאן, עברו תהליך מורכב עד בלתי אפשרי, העמיקו את הזהות היהודית שלהם, את התפיסה האמונית היהודית, את השייכות הלאומית. האם יש ביניהם כאלה שפרשו, שמנהלים אורח חיים ללא סממן יהודי אחד בחייהם? ודאי שיש, כמו שיש בכל קהילה, בכל קבוצה.
גירות היא מעשה קשה, כמעט לא אנושי. אדם מחליט לכרות את שורשיו, לטלטל את עץ עם־חייו: גזע, ענפים ושורשים, ולהעבירו לקרקע זרה, לאדמה לא מוכרת. גירות כמעט ודורשת להתחיל את חייך מחדש. גירות פירושה שינוי מערכת היחסים שלך עם ההורים שהביאו אותך לעולם. גירות היא הליכה בדרכי אברהם. גירות דורשת לממש את הציווי "לך לך" בגוף ובנפש. לעזוב ארץ, מולדת ומשפחה.
זכינו לשוב לארצנו, להקים מדינה, להפריח שממה, לפתח את הכלכלה, להפוך לכמעט מעצמה. אל לנו להחמיץ פנים לגרים הבאים בשערינו. אל לנו להתמלא בחשדנות, למרר את חייהם, לחטט אחר מניעים פסולים. התהליך המורכב כשלעצמו מהווה תהליך ברור עמוק דיו. אנחנו צריכים לקבל, להכיל. תהליך הגירות חייב להיות מאתגר, כזה המציב דרישות משמעותיות מאלה הרוצים להצטרף לעם היהודי. אבל אסור שבתהליך הגיור יהיו רכיבים משפילים; אסור שתהליך הגיור יתנהל רק לאורן של הדעות המחמירות בהלכה וידחוק הצידה עמדות הלכתיות מבוססות, המאירות פנים ומכילות את הגר. אסור שעולם הגיור יהפוך לשער ברזל נעול המתעלם מצרכים אנושיים, מרצונות ומחלומות של בני אדם. אנחנו לא יכולים לאטום אוזניים, לעצום עיניים, למנוע עצמנו מהתמודדות עם שאלות הזמן והמקום. הלכות גיור אינן שער ברזל, אלא מסגרת לימודים מעמיקה המעניקה לבאים בשעריה את מפתח הכניסה.
מנהיגים רוחניים, רבני ערים ורבני קהילות חייבים להציג עמדה הלכתית לא פשרנית אך לא מנוכרת ודווקנית. מנהיגות רוחנית חייבת להשמיע קול צלול וברור המכבד את הגרים ומקרבם. ברוח הלל הזקן, עליהם לחזור ולשנן: "מה ששנוא עליך – אל תעשה לחברך".
איש או אישה, משפחה או קהילה השותפים לתהליך הגיור של היחיד – זוכים להפוך את ביתם לחדר לידה רוחני. לנגד עיניהם נוצרת נשמה חדשה, יצירה פלאית, מרגשת ומרוממת. בית שמסייע לתהליך גיור – מהווה מקור להפצת אור אמת.
המאמר פורסם גם בעיתון מעריב ב- 26.5.2020.