הרב רא"ם הכהן הוא ראש הישיבה ורב היישוב עתניאל
הגיור האידיאלי
הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פי"ג ה"ד) מתאר את הגיור של היחיד במקביל למעמד הר סיני: "וכן לדורות כשירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן, ואם נקבה היא טבילה וקרבן שנאמר ככם כגר, מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן אף הגר לדורות במילה וטבילה והרצאת קרבן". בפשטות, נקודת המוצא של הגירות הינה הרצון של המתגייר וללא רצון כן ואמיתי של המתגייר אין לבית דין להיכנס לתהליך גירות. ביחס לרצון מלכתחילה צריך רצון לגיור ללא סיבות אחרות ולכן שנינו במשנה ביבמות (כ"ד, ע"ב): "הנטען על השפחה ונשתחררה, או על העובדת כוכבים ונתגיירה – הרי זה לא יכנוס, ואם כנס – אין מוציאין מידו". ובהמשך הגמ' שם שבכל המקרים שהיה מניע זר לגיור בדיעבד הגירות חלה: "א"ר יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: הלכה כדברי האומר כולם גרים הם". על פי הנ"ל פסק הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פי"ג הי"ד): "אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל או שלמה מלך ישראל שנקרא ידיד ה' נשאו נשים נכריות בגיותן, אלא סוד הדבר כך הוא, שהמצוה הנכונה כשיבא הגר או הגיורת להתגייר בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא להכנס לדת, ואם איש הוא בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית, ואם אשה היא בודקין שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל, אם לא נמצא להם עילה מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות כדי שיפרושו, אם קבלו ולא פירשו וראו אותן שחזרו מאהבה מקבלים אותן שנאמר ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה". בפשטות בית דין אינו מגייר, ברם הרמב"ם ביחס לשפחה, כתב בתשובותיו (רי"ב): "אעפ"י שיש בזה כעין עברה, לפי שהנטען על השפחה ונשתחררה אסור לו לישאנה לכתחלה, לפי שכבר פסקנו פעמים אחדות בכגון אלו המקרים, שישחררה וישאנה. ועשינו זאת מפני תקנת השבים ואמרנו מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו. וסמכנו על דבריהם ז"ל עת לעשות לה' הפרו תורתך. ומסייעין לו לישאנה בעדינות וברוך, ויקבעו לו מועד לישאנה או להוציאה, כמו שעשה עזרא ע"ה. והאלקים יתעלה יתקן קלקולנו, כמו שהבטיח ואמר ואסירה כל בדיליך וכתב משה". תשובת הרמב"ם הזאת היא חשובה משתי סיבות: הראשונה היא שהרמב"ם מתיר לגייר ולהשיא בניגוד לפשט המשנה מהטעם: "מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו". החשיבות השנייה היא שהרמב"ם כותב בסוף התשובה את הפתרון שעשה עזרא. ברם, הרמב"ם מבין שהפתרון אינו ישים ולכן משתמש גם באופק הגירות. וכותב: "ומסייעין לו לישאנה בעדינות וברוך". גם הגאון ר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת מהדורא קמא (ר"ל) התיר את הגיור בנטען על הנכרית בשעת הדחק מכיון שאיסור לזות שפתים אינו אלא מדרבנן וסמך על דבריו הגאון האחיעזר בתשובותיו (ח"ג כ"ו).
ההסבר, שאע"פ שיש מניע זר הגירות חלה הינו שגם כאשר המניע הינו זר כתוצאה מתהליך הגירות- הגירות יכולה להיות בקבלת מצוות שלמה ולא תמיד המניע מהווה תיאור של מעשה הגירות בסופו.
סיבה נוספת להיתר לגייר בנטען על הנכרית, ששונה המצב בין מציאות שאם לא נגייר ממילא יעזוב את הנכרית למציאות שאם לא נגייר ימשיך לחיות באיסור, ועיין באריכות בתשובתו של הגר"ש קלוגר זצ"ל.
סיבת הגיור בדור של קיבוץ גלויות
לצערינו הרב מציאות הגלות גורמת התבוללות כדברי הנביא הושע (פ"ז): "אֶפְרַיִם בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל אֶפְרַיִם הָיָה עֻגָה בְּלִי הֲפוּכָֽה". וחובה עלינו להשיב את עם ישראל לחיקו כדברי הנביא יחזקאל (פל"ד). אחרי הדחת הרועים אומר הקב"ה שהוא יראה את הצאן ובתוך הנבואה: "וְהוֹצֵאתִים מִן־הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּים מִן־הָאֲרָצוֹת וַהֲבִיאֹתִים אֶל־אַדְמָתָם וּרְעִיתִים אֶל־הָרֵי יִשְׂרָאֵל בָּאֲפִיקִים וּבְכֹל מוֹשְׁבֵי הָאָֽרֶץ:… אֶת־הָאֹבֶדֶת אֲבַקֵּשׁ וְאֶת־הַנִּדַּחַת אָשִׁיב וְלַנִּשְׁבֶּרֶת אֶחֱבֹשׁ וְאֶת־הַחוֹלָה אֲחַזֵּק וְאֶת־הַשְּׁמֵנָה וְאֶת־הַחֲזָקָה אַשְׁמִיד אֶרְעֶנָּה בְמִשְׁפָּֽט". החובה בימינו על רועי הצאן להשיב את הנידחים. הרב אונטרמן בשו"ת שבט מיהודה (שער חמישי א') חילק בין גירות פרטית בכל שנות הגולה לבין גירות היום בארץ ישראל בדור של קיבוץ גלויות. הרב אונטרמן מעיד על עצמו שבכל ימי רבנותו באנגליה לא קיבל גרים לשם אישות והוא מבאר את החילוק מדוע בארץ יש לגייר גם לא לשם אישות. בתוך דבריו שם, רואים דחיפות בדבר גיור קטנים בגלל החשש להתבוללות בתוך הארץ.
יש לבאר שאין לנו שום מגמה לגייר כל גוי המצוי בארץ ישראל, ברם ילדים מזרע ישראל הם בבחינת האובדים שעליהם חלה עלינו חובה גדולה להשיב אותם לחיק משפחתם.
בגמ' במסכת גיטין (מ"ג, ע"ב): "אמר רב הונא בר קטינא א"ר יצחק: מעשה באשה אחת שחציה שפחה וחציה בת חורין, וכפו את רבה ועשאה בת חורין. כמאן? כר' יוחנן בן ברוקה, דאמר: על שניהם הוא אומר ויברך אותם אלהים ויאמר וגו' פרו ורבו ומלאו וגו'! אמר רב נחמן בר יצחק: לא, מנהג הפקר נהגו בה". ומבאר רש"י: "מנהג הפקר היו נוהגין בה – בזנות דלא היתה מיוחדת לאדם ולא היתה משמרת עצמה". הלכה זו נפסקה ברמב"ם בהלכות עבדים (פ"ט, ה"ו): "וכן אסור לאדם לשחרר עבד כנעני וכל המשחררו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו … ומותר לשחררו לדבר מצוה אפילו למצוה של דבריהם כגון שלא היו עשרה בבית הכנסת ה"ז משחרר עבדו ומשלים בו המנין וכן כל כיוצא בזה, וכן שפחה שנוהגין בה העם מנהג הפקר והרי היא מכשול לחוטאים כופין את רבה ומשחררה כדי שתנשא ויסור המכשול וכן כל כיוצא בזה". מסיק מדין זה הגאון הרב נחום רבינוביץ שליט"א ששיחרור שפחה הרי הוא גירות ועל מנת שלא יהיה מכשול עוברים על עשה דאורייתא וממילא ברור שחלה עלינו חובה לגיר קטנים על מנת שלא יהיה מכשול של נישואי תערובת. הרמב"ם כתב "וכן כל כיוצא בזה". ואכן הרמב"ם השתמש בהלכה זאת בתשובותיו (רי"ח).
המציאות היום שישנם הרבה מאוד משפחות בהם מתנהל אורח חיים מסורתי וילדיהם הינם גויים מזרע ישראל ואין ספק שחלה על הרועים חובה גדולה להשיב את האובדים לעם ישראל. כמו כן חלה על המנהיגים הרוחניים חובה להחזיר את עם ישראל כולו לקבלת עול מלכות שמים ובתוך החזרה של כלל ישראל לקבלת עול מלכות שמים צריך להחזיר את האובדים לקבלת עול מלכות שמים.
לא דנתי בנ"ל בגדרי גרות קטן ובע"ה בימים אלו נמצא בעריכה קונטרס המפרט את יסודות ההלכה בגיור קטנים.
צפו גם בשיעור של הרב רא"ם הכהן: על קירוב האובדים והנדחים – אחריות הרועים לגיור