הרב יוני רוזנצוויג, רב קהילת נצח מנשה, בית שמש
סיפורים לזכר מורי ורבי הרב נחום אליעזר רבינוביץ' זצ"ל, הריני כפרת משכבו
סיפור 15 – על הגיור
לקראת שבועות, ומתוך רצון להעלות מודעות לגרים בישראל, יועלו פוסטים בימים הקרובים על ידי רבנים ורבניות התומכים במפעל "גיור כהלכה", שאני ביניהם. כיוון שהדברים נכתבים לעילוי נשמת מייסד ארגון זה, מורי ורבי הרב רבינוביץ', הרי שהדברים מתיישבים יפה עם סדרת הפוסטים שלי בנושא משנתו ודרכי הנהגתו שמסתיימת השבוע, עם כניסת חג השבועות ותום ימי השלושים.
יבואו אלו שהקימו את מערך הגיור של "גיור כהלכה" יחד עם הרב, ויעידו מה היה שם מאחורי הקלעים. אין אני יכול לספר אלא מה ששמעתי מהרב באופן אישי. לרב מעולם לא היה רצון להקים גוף עוקף-רבנות בדווקא, ולו היה הדבר באפשרותו היה פועל דרך גופים קיימים, אבל הוא הרגיש שהמציאות מחייבת זאת, ושהממסד הרבני כבר לא יכול להעלים עין מעשרות ומאות אלפים המשוועים לפיתרון.
כדרכו בקודש, הרב לקח אחריות על המציאות סביבו, אך עשה זאת בצורה הייחודית שהתאימה לו. הרב חשב שיש להתמקד בעיקר בגיור קטנים, כיוון שאיתם אין צורך להקפיד כל כך בנוגע לקבלת מצוות כפי שמקפידים עם הגדולים המתגיירים. הרב גם אהב לשוחח עם הילדים הקטנים שהגיעו לבית הדין לגיור, וכפי שכבר סיפרו רבים אף "תיקן תקנה", שיש לתת ביצת קינדר לכל ילד שמגיע, כדי שבצאתו מבית הדין ירגיש שזכה זכייה גדולה…
שאלתי את הרב מספר שאלות בנוגע לגיור, אך לא כאן המקום להתחיל לדון בהלכה. מכל מקום, סיפור אחד אשתף. כשהוקמו בתי הדין, התקשרו אלי ושאלו אותי אם אני מוכן לשבת. אמנם עברתי את מבחני הרבנות בנוגע לגיור, אך מעולם לא ישבתי כדיין בבית דין, ולא ידעתי אם יכול אני לקחת על עצמי אחריות זאת, ועל כן דחיתי את השואלים עד שאשאל את הרב מה דעתו.
התקשרתי לרב, וסיפרתי לו כי אינני יודע אם אני ראוי לשבת יחד עם הדיינים האחרים. "למדת הלכות גירות?", שאל אותי הרב בפשטות. "כן, למדתי, וגם נבחנתי עליהם", השבתי. "אז אתה יכול לשבת, הרי זו מצווה גדולה, צריך לדאוג לציבור".
ויהי רצון שארגון "גיור כהלכה" ימשיך את עבודת הקודש של הרב, על פי דרכו והדרכתו, בצורה טובה ומקצועית המקדשת שם שמיים ברבים.