הרב חיים אמסלם - לבעיות הגיור בזמנינו : ההבדל בתפיסות הקיימות בענייני הגיור

הרב חיים אמסלם, אב בית דין אהבת הגר

בישראל חיים היום מאות אלפי אזרחים שאמנם אינם יהודים על פי ההלכה, אך הם "זרע ישראל" ושותפים מלאים לגורל העם היהודי. הם עלו לארץ מכח החוק, רובם ככולם משרתים בצה"ל, משלמים מיסים, חיים בתוכנו ומעורים בחברה. למרות היותם "גוים", כמעט ואין זה מונע מהם מלהתחתן עם בחירי לבם היהודים בכל דרך שהם חפצים. מי שמערים קשיים על גיורם, עלול לגלות ביום מן הימים שצאצאיו החליטו להקים משפחה עם גוי מ"זרע ישראל".

מצב זה הוא תוצאה של הגלות והבאתם לארץ היא חלק בלתי נפרד מנס קיבוץ הגלויות. יש הרואים במצב הזה צרה צרורה שאין יכולת להחלץ ממנה, ויש הרואים בכך קיום בשורת הנביאים של "ונלוו גויים רבים ביום ההוא", וברכה גדולה.

ברור לכל שיש לגייר את טעוני הגיור וניתן לגייר את מרביתם ולהסדיר את זהותם היהודית על פי ההלכה. זהו תפקידה של הרבנות הראשית בישראל שהשפעתה גדולה על הרבנויות השונות ברחבי העולם. אך לצערנו, במצבה ובהרכבה הנוכחיים היא אינה מסוגלת לעשות זאת. זהו מחדל ממושך והאחריות מוטלת על ממשלות ישראל ובעיקר על העסקנים והרבנים החרדים שכפו דעתם על קברניטי המדינה. העם היהודי מדמם ומאבד את מיטב בניו, וכעת לא עת לחשות.

עלינו לחדד ולהנחיל את ההבנה הפשוטה כי ההחמרה בגיור משמעותה הקלה בהתבוללות. ישנן דרכים מקבילות לגיטימיות לגמרי במסגרת ההלכה, היכולות לתת מענה רחב לבעיות הגיור בדורנו.

במאמר זה אבקש לפרוש לעיני הקורא את התפיסות ההלכתיות השונות בענייני גיור ואת עדיפות השיטה המקילה לנוכח אתגרי זמנינו. אציג את שיטת הרמב"ם הפותחת פתח נרחב לגיור מקל לכתחילה. אביא את הרקע לשיטה ההלכתית המבקשת למצוא פתרונות ודרכי היתר בתחומים הלכתיים שונים. אציין את דרך רבותינו הספרדים שנטו להקל בכמה מקרים שכיחים של גיור "בעייתי" ואת המקור השגוי לתמיכה במדיניות ההחמרה.

דרכו 'המקילה לכתחילה' של הרמב"ם

ראש וראשון לפוסקים אשר נקטו בגישה מקילה בנושא הגיור הוא הרמב"ם. פסיקתו בספרו "היד החזקה" בהלכות איסורי ביאה (פרק י"ג) התוותה דרך גיור שהיא תקפה בדיעבד, וזאת למרות שהיו בהליך "פגמים" רבים – 1. כשלא בדקו מה מטרת הגיור, 2. כשלא ביצעו את ההליך כסדרו  – כולל הודעת מצוות וקבלתם על ידי הגר, 3. כאשר מי שגייר את המתגייר היו שלושה הדיוטות (כלומר לא דיינים או תלמידי חכמים), 4. כשלאחר הגרות התברר שהוא בא להתגייר בגלל סיבה אישית, 5. וכאשר לאחר הגרות חזר הגר לסורו ולאורחות חיי הגויים. למרות כל חמשת הפגמים הללו, פסק הרמב"ם (פרק י"ג הלכה י"ז) שהגרות תפסה וכך פסק בעקבותיו גם השולחן ערוך (בסימן רס"ח סעיף י"ב). ניתן לומר  שכל ההלכה הזו היא "הלכת דיעבד", בהתאם לפסיקת התלמוד במסכת יבמות (דף כ"ד ע"ב): "אמר רבי נחמיה – הלכה כולם גרים", ורק בידעבד מכשיר הרמב"ם גיור כזה. אך הרמב"ם לא הסתפק בזה ובתשובה בשו"ת פאר הדור (סימן קל"ב) פסק להלכה להתיר שחרור שפחה גויה אשר חייתה עם יהודי, וכן לגיירה ולחתנה עם יהודי. זאת למרות שבכך עוברים לכתחילה על דין מפורש במשנה (יבמות דף כ"ד ע"ב) אך בכל זאת הרמב"ם התיר לכתחילה לעשות כן ולא רק בדיעבד. ההסבר שהרמב"ם נתן לכך הוא: "מפני תקנת השבים, אמרנו מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו, וסמכנו על אומרם עת לעשות לה' הפרו תורתך".

בדבריו של הרמב"ם ישנם שלושה נימוקים לפסק המתיר לעבור לכתחילה על הדין המפורש במשנה ולהתיר גיור לשם מטרה: א. משום תקנת השבים – כלומר כשאין אתה מתיר לגיירה ואינך מאפשר ליהודי להתחתן איתה, בכך אתה מונע את תקנתו של היהודי והוא ימשיך לחיות עמה ללא גיור כלל. ב. גם אם נכון הדבר שגיור שכזה הוא בעייתי, חייו עם גויה ללא שום גיור, עוד יותר בעייתים. חובה עלינו למצוא דרך לצמצם את הבעיות הדתיות. ג. מהכתוב 'עת לעשות לה' הפרו תורתך' לומדים שלעיתים מוטל עלינו לא לקיים את ההלכה כפשוטה וכלשונה, דוקא משום החשיבות של הדת וההלכה וזה נקרא עת לעשות לה'.

אם כן נראה שבעוד שביד החזקה דיבר הרמב"ם על "הלכת דיעבד", בתשובתו הוא מלמד "הלכת לכתחילה". על תשובת הרמב"ם הזו הסתמכו חכמי הדורות השונים להתיר גרות לשם נישואין.

דרך ההיתר של התורה

חז"ל, ברוחב דעתם, למדונו כי הדין  של "אשה יפת תואר" המובא בתורה (על פיו ניתן היתר לקחת גויה שנשבתה במלחמה ולאחר תהליך מסוים לשאת אותה לאישה), יסודו מהטעם "שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ולא יאכלו בשר תמותות נבלות" (קידושין דף כ"ב). כפי שראינו הרמב"ם ניסח זאת מעט אחרת: "מוטב שיאכל רוטב ולא יאכל שומן עצמו". כלומר עדיף שיעשה הדבר בהיתר גם אם מפוקפק ולא יעבור בשאט נפש על האיסור. "אשה יפת תואר" אינה מתגיירת לדעתה אלא בעל כרחה ואינה גיורת גמורה (עיין רש"י ותוספות והריטב"א) ובלשון אחד הקדמונים – הרב וידאל הצרפתי בספרו 'צוף דבש', גיורה הוא גיור "מזויף". ובכל זאת, על מנת למנוע איסור חמור יותר, התירה התורה גיור שכזה.

צורת חשיבה זו היא שעמדה ביסוד דרכי פסיקתם של רבותינו, הם פעלו לפיה ועשו תקנה לחוטאים שלא יכשלו בחטא חמור. אנו רואים דוגמאות רבות לכך – בגמרא במסכת שבת (דף ד' ע"א) כאשר אדם הדביק בשבת פת בתנור "התירו לו לרדותה (להוציאה מהתנור ח.א.) קודם שיבא לידי איסור סקילה", ובעניין מקום הנחת חנוכיה מובא במסכת שבת (דף כ"א ע"ב): "אי מטרחנא ליה טובא אתי לאימנועי ממצוה" (אם נטריח אותו יותר מדי יבוא להימנע ממצוה). ישנם עוד מקורות רבים לכך ובאופן כללי אמרו רבותינו "מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין" (מסכת שבת דף קמ"ח ע"ב).

אך למעשה קיים ביטוי המתנגד לגישה זו והוא "הלעיטהו לרשע וימות" (בבא קמא דף ס"ט ע"א) וכוונתו היא שאם מישהו מעוניין להרשיע ולחטוא, אני מאפשר לו זאת ואיני צריך למנוע ממנו או למצוא לו דרכי היתר. אך יש לדעת שכלל זה נאמר רק כאשר אחרים לא נפגעים ממעשיו של אותו רשע. אך במקרה כמו שהבאנו בהיתר הרמב"ם, אם לא נגייר את השפחה הגויה, אנו גורמים בכך לזרעו של היהודי רעה בזה שייחשב כגוי ולכן אין לומר במקרה שלנו "הלעיטהו". כך כתב גם בשו"ת "מלמד להועיל" (אבן העזר סימן ח') ואף הוסיף חשש נוסף שבגללו יש לגייר – כאשר בניהם של היהודי והגויה ייחשבו בעיני אחרים ליהודים לכל דבר ויבואו להתחתן איתם בטעות. לכן חובה עלינו לעשות תקנה על מנת למנוע תקלה לאחרים. משמעות מעשיו של היהודי וחייו עם הגויה, אינם רק על עצמו אלא הם משליכים גם על סביבתו ובניו שיוליד, ולכן יש למצוא להם דרך תיקון.

דרכם המקילה בגיור של חכמי הספרדים

עתה נציין כמה פרטים שבהם נהגו חכמי הספרדים להקל: א. גרות לשם נישואין, שהזכרנו לעיל. ב. לא הזכירו בספריהם תנאים באשר לקיום המצוות. ג. הרב יוסף משאש מעיד בספרו שו"ת "מים חיים" חלק ב', בחלק 'מים קדושים' (סימן ק"ח אות א') וזו לשונו: "דבר זה לגייר כל הבא להתגייר, פשוט הוא בכל מקום בכל ערי מערב ובכל ערי אלג'יריאן וטוניס". ד. גיור קטנים שאותם מביאה אמם להתגייר כשהיא עצמה אינה מתגיירת, יש לגייר אותם וכך נהגו בתי דין בעבר (שו"ת איש מצליח יורה דעה סימן מ'). ה. כשמדובר היה באיש גוי הנשוי ליהודיה, שבלאו הכי בניהם יהודים, חכמי צפון אפריקה הקלו מאוד מפני שהרחקתו של האב הגוי תגרור גם את אשתו ובניו היהודים לחיות חיי גויות כמוהו. ו. אם על ידי דחיית הבא להתגייר לא נשיג דבר ובין כך ימשיכו לחיות יחד בנישואי תערובת והבאת ילדים גויים (כשהאמא גויה) עדיף לגייר את האמא כדי לטהר את זרעו של היהודי. ז. כשהמתגיירים הם 'זרע ישראל', הרי יש גם מצוה להחזירם לצור מחצבתם ולשורשם, וכל שכן וקל וחומר לשיטת כמה ראשונים שבכל גיור מקוימת מצוה. ח. כשהם גרים או יגורו בארץ ישראל, יהיו בסוף כמו שאר העם המסורתיים המקיימים מקצת מצוות, וזה נחשב קבלת המצוות גם לפי הפרשנות הכי מחמירה. ט. אם הם מאמצים חיי מסורת, גם אם לא בהקפדה על כל המצוות, כי אם על כמה מהמצוות העיקריות, יש בזה קבלת היהדות והמצוות בצורה מספקת.

כיצד השתרשה ההחמרה בגיור?

בחמשת העשורים האחרונים, שינה הממסד הרבני בישראל את הגישה המקילה אותה ביטאו בפשטות דברי תשובתו של הראשון לציון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל בספר תשובותיו הידוע שו"ת משפטי עוזיאל (חלק ב' סימן נ"ח): "אף על פי  שידוע שרוב הגרים אינם מקיימים מצוות אחרי מילה וטבילה בכל זאת לא נמנעו מלקבלם". ושוב בתשובה אחרת (חלק ז' סימן כ') וביתר נחרצות: "אין תנאי קיום המצוות מעכב את הגרות אפילו לכתחילה, ומותר ומצוה לקבל גרים וגיורות אף על פי שידוע שלא יקיימו כל המצוות". חייבים להדגיש כי הרב עוזיאל היה הראשון לציון והרב הראשי לישראל הראשון של מדינת ישראל, גאון ידוע, ופוסק שכל בית ישראל נשען עליו.

אחת הבעיות המרכזיות טמונה בכך שחלק מהליך הגרות הוא 'קבלת המצוות' על ידי הגר. כבר הוזכר לעיל שאין דבר זה מעכב לדעת הרמב"ם, אולם לדעת התוספות ביבמות (דף מ"ה ע"ב) דבר זה נחוץ ומעכב – "קבלת מצוות מעכבת". אך פוסקים רבים הלכו רחוק מכוונת התוספות והסבירו שענין קבלת המצוות הוא קיום המצוות בפועל על ידי הגר. מכאן יצא דין מעוות לגמרי, נגד התלמוד המפורש. הם לא הבינו שאי שמירת המצוות אינה פוגמת כלל בקבלת המצוות גם לדעת מי שסובר שהקבלה מעכבת, וכל שכן וקל וחומר להולכים בשיטת הרמב"ם. הרבנים שהלכו בדרך זו, שכחו כי "קבלת המצוות" עצמה אינה כי אם מדרבנן (שו"ת טוב טעם ודעת סימן קי"א) והיא אך למצוה מן המובחר (שו"ת הרדב"ז חלק ד' סי' פ"ז). דרך זו ממיטה אסון על היהדות. היא אינה מאפשרת לגייר, מרחיקה רבים מלהצטרף לעם היהודי, ולא זו בלבד, היא גם דוחפת רבים שהם מזרע ישראל להתבולל בנישואי תערובת כשאין להם מוצא ודרך להצטרף לעם היהודי.

סיכום

ספרים שלמים נכתבים בדיני הגיור על פי השיטה המחמירה. את כולם ישא הרוח, ויסודם בהבנה מוטעית. יש בידינו הכלל "שעת הדחק כדיעבד דמי", ואנו שודאי בשעת דחק, כאשר בקרבנו כ-400 אלף אזרחים שאינם מוגדרים כיהודים אלא 'זרע ישראל' הזקוקים לפתרון לבעיית זהותם, ועלינו ליישם לכתחילה הלכות שדינם בדיעבד.

להלכה, אין הכניסה ליהדות תלויה בפרמטרים ברורים וסגורים, אלא יותר בשיקול דעת הדיינים אם לקרב אם לרחק. עליהם האחריות לעשות את הדבר הנכון הן על פי ההלכה והן על פי המוסר והשכל הישר, בבחינת "ועשית הישר והטוב". כפי שראינו, גם הרמב"ם כשראה צורך, התעלם ממשנה מפורשת. החכמה היא תמיד לעשות גם הישר (ההלכה) וגם הטוב (המוסר והשכל). השולחן ערוך בספרו בית יוסף (סימן רס"ח) הסביר את מעשיו של הלל הזקן שקיבל לגיור כאלו שבאו להתגייר כשהם מתנים תנאים לגיורם, דבר שהוא נמנע על פי הדין. לדעת הבית יוסף הלל קיבל אותם על פי הכלל והעיקרון – "הכל כפי ראות בית הדין". מכאן נבין כי רשאי בית הדין לחרוג מההלכה הנוקשה כשהוא מוצא לנכון ויש צורך בדבר.

צפו גם בשיעורו של הרב חיים אמסלם – השקפתו ודרכו של רבי סעדיה גאון בגיור