הרב אליעזר מלמד - גיור לכתחילה ובדיעבד

מתחילה חשבתי לברר את כל השיטות בסוגיית הגיור במשך כמה טורים, וכמו בכל סוגיה להתעשר מהערות הקוראים, שרבים מהם תלמידי חכמים, ולבסוף לכתוב סיכום מקיף לסוגיה.

אולם כיוון שהנושא טעון ומעורר ויכוחים, רבים ביקשו שכבר אביע את השקפתי המלאה. עוד שאלו, האם שיניתי את דעתי ממה שכתבתי במאמרים בעבר. אמלא את בקשתם ואבאר את תהליך גיבוש עמדתי בלי להיכנס לפרטי הראיות מהתלמוד ומהראשונים והאחרונים.

כמו בכל הסוגיות, גם בסוגיית הגיור מגמתי להעמיק בהבנת התורה ובדברי חכמים, ראשונים ואחרונים, ולהסבירם היטב. רבים מרבני ישראל בתפוצות הגולה ובארץ, בהנהגת הרבנות הראשית, מתוך אחריות לכלל ישראל, נהגו לגייר בני זוג של יהודים, או צאצאי יהודים, למרות שבפועל רבים מהם לא שמרו מצוות כדתיים, ופעמים רבות אף לא כמסורתיים. בעבר הסברתי את עמדתם בדרך אחת, ולאחר עיון נוסף אני מסביר את עמדתם בדרך אחרת עדיפה.

השתתפותי בבית הדין לגיור

לפני כשלושים שנה, בתחילת שנות רבנותי בהר ברכה, בעקבות העלייה הגדולה מברית המועצות, פנה מו"ר הרב הראשי לישראל, הרב אברהם שפירא זצ"ל, אל הרב שלמה אבינר שליט"א בבקשה שיקים בית דין לגיור. הרב אבינר ביקש שאשתתף בבית הדין שלו. ישבנו בבית אל אחת לכמה שבועות, והיו באים לפנינו בכל פעם בין חמישה לעשרה מועמדים.

האתגר לגייר את קרובי היהודים

היה ברור שעמדתם של רבותינו היא שצריך להשתדל מאוד לגייר את בני הזוג ואת הילדים של היהודים שעלו מברית המועצות, ומדובר באתגר דתי ולאומי מהמדרגה הראשונה: ראשית, עבור העולים היהודים, שתנאי החיים הקשים מבחינה דתית וחומרית כמעט וכפו עליהם להתבולל בסביבתם, ועתה הם מבקשים לחזור לעמם ומורשתם ולשם כך לגייר את בני משפחתם. לפעמים אף מדובר בהצלת זכר המשפחה, שכן בעקבות המהפכה הקומוניסטית והשואה, משפחות יהודיות רבות כמעט ונכחדו, והנה מגיע הנכד האחרון שנותר מהן, הוא נשוי לגויה והיא מסכימה להתגייר. האם ננעל בפניהם את הדלת?! האם לא נאזין לזעקת הסבים והסבתות שנטבחו, נשרפו ונשחטו על קידוש השם? רק אחד נותר מהם, האם לא נגייר את אשתו ונשאיר להם שריד בישראל?!

גם מבחינה לאומית מדובר באתגר עצום הנוגע גם לדורות הבאים, שכן אנחנו מאמינים בהבטחת התורה והנביאים על קיבוץ הגלויות ומתפללים להתגשמותה, ובחוץ לארץ מעל חמישים אחוז נשואים ללא יהודים. אם לא נגייר את המעוניינים בכך, עלינו להתייאש כמעט מהחזון הגדול של קיבוץ הגלויות.

טענות הרבנים החרדים שהתנגדו לגיור

מנגד, היה ידוע שרבנים נכבדים ממנהיגי הציבור החרדי טוענים בחריפות כנגד הגיורים הללו. שני נימוקים עיקריים לטענתם: האחד, שיש לגייר רק מי שרוצה להצטרף לעם היהודי לשם שמיים, ואילו הגיורים הללו הם לשם נישואין או מעמד, וחכמים אמרו (יבמות כד, ב) שאין לגייר לשם נישואין או כבוד או רווחה. כנגד זה השיבו רבותינו, שמוסכם להלכה שבדיעבד אם גיירו לשם נישואין הגיור תקף, וכאן מדובר במצב של דיעבד, כדי למנוע התבוללות. בנוסף, הגיור אינו לשם אישות ומעמד, הואיל והם כבר חיים ביחד וקיבלו אזרחות ישראלית. נמצא שהגיור הוא לשם שמיים.

הטענה השנייה, שבפועל הגרים אינם שומרים מצוות, וממילא אסור לגיירם, ואם גיירום – יש מקום לומר שגיורם בטל. בעיתונות החרדית אף פרסמו גילויי דעת, שגרים שאינם מקיימים מצוות נשארו גויים.

כנגד זאת השיבו רבותינו, שכבר אמרו חכמים (יבמות מז, ב) שאין צריך ללמד את הגר את כל המצוות לפני הגיור, כדי שלא יירתע (שו"ע רסח, ב, וש"ך). וכן הביאו את דברי תשובת אחיעזר (ג, כו), שאם ידוע שלאחר קבלת המצוות יקיים את רוב המצוות ויעבור על חלקן – כל זמן שהוא אינו כופר בהן, ורק מפני שקשה לו לקיימן הוא עובר עליהן, אפשר לגיירו.

השאלות שהטרידו אותי

בדרך כלל, המתגיירים שבאו לפנינו דיברו ברגש על רצונם להצטרף לעם היהודי. חלקם הוסיפו שתמיד חשבו את עצמם ליהודים, שכן בברית המועצות הלאום נקבע לפי האב. הם גם הביעו רצון לשמור תורה ומצוות, וסיפרו שנהנו מלימוד התורה שלמדו באולפן לפני בואם לבית הדין. אולם אחר הכול ליבי נקפני: האם באמת הם מתכוונים לשמור מצוות, למרות שלא התרגלו לכך וסביבתם חילונית? שכן היה ברור שאילולא היו צריכים להתגייר, לא היו מתנדבים לשמור מצוות. והשאלה: מה דין גיורם במקרה שלמרות שהם אומרים שהם ישמרו מצוות, בליבם אינם מתכוונים לשמור מצוות? ומה צריכים הדיינים להורות במקרה שהם מעריכים שרוב הסיכויים שהגרים לא ישמרו מצוות?

דברי רבותיי

הלכתי לשאול את רבותיי. הרב אברהם שפירא השיב: "הכול תלוי בבית הדין". חזרתי ושאלתי מזוויות שונות: "ומה אם הדיינים מסתפקים בדבר?" חזר והשיב: "הכול תלוי בבית הדין, הדיינים צריכים להחליט". הוא גם הוסיף שבימינו יש עניין גדול לגייר, אבל השאיר את האחריות המלאה לדייני בית הדין. הצעתי שאולי בית הדין יקבל את הגרים, אבל את התעודה יעניק רק לאחר שיתברר במשך שנה שהגר קיים מצוות. השיב, שאכן הרב גורן הציע הצעה דומה, אבל למעשה אין לזה בסיס בהלכה, כי אם גיירו – הגיור תקף ואין עוד אפשרות לבטלו. הלכתי לרב מרדכי אליהו וחידדתי את השאלה: "מה הדין אם הגר שיקר כשאמר שהוא מתכוון לשמור מצוות, האם הגיור שלו תקף או לא?" השיב: "בית הדין הוא הקובע". חזרתי לשאול: "אבל אם ברור שהגר שיקר, מה הדין?" השיב: "אנחנו מאמינים לבית הדין בלבד". חזרתי ושאלתי: "ומה אם הדיינים בעצמם מסתפקים בדבר?" השיב: "אנחנו סומכים על הדיינים".

הגעתי למסקנה, שאף שהרבנים מעוניינים שנקיים את בתי הדין ונמשיך לגייר, הואיל ולהערכתי רוב הגרים לא ישמרו שבת, כשרות וטהרת המשפחה, מוטב שאפרוש מבית הדין. אבל דיינים שמאמינים לגרים, יכולים להמשיך לגייר, וגיורם תקף. וכך, לאחר כחמישה מושבים פרשתי מבית הדין.

הלל ושמאי

אכן למדנו בגמרא (שבת לא, א) על שלושה גרים ששמאי דחה כי סבר שאין כוונתם ראויה או שאינם מתכוונים לשמור מצוות כהלכה, ואילו הלל גייר אותם כי האמין שכוונתם טובה. וכך בכל הדורות, דיינים שנטו לחסד נטו להאמין להצהרת המתגיירים, ואילו דיינים שנטו למידת הדין נטו לפקפק בכוונת הגר ולא הסכימו לקבלו. למרות שבוודאי היו מקרים ששמאי צדק, הגמרא העדיפה לספר על המקרים שבהם הלל צדק, ללמדנו שעדיף לנטות לקו החסד. לאור זאת הסקתי שעדיף למי שנוטה לפקפק בכנות הצהרת הגר, שלא יהיה דיין בבית דין לגיור.

יתר על כן, אי אפשר לדעת מראש מי ישמור מצוות. סיפרו לי מורים למתגיירים, שפעמים רבות טעו, ונוכחו לדעת שגרים שהביעו התלהבות לבסוף התרחקו, ואילו גרים שנראו מנוכרים, במשך הזמן קיימו מצוות כהלכה. לפיכך, אפשר להבין כי אין מנוס מלסמוך על בית הדין, וניתן לסמוך על דיינים כהלל גם כאשר נראה לכאורה שאין סיכוי רב שהגר ישמור מצוות, כי אכן לפעמים הם צודקים.

השערורייה הגדולה

לפני כחמש עשרה שנה, בני זוג ביקשו להתגרש בבית הדין באשדוד. הבעל טען שאשתו הגיורת לא שמרה מצוות ולכן גיורה בטל ואין צורך שייתן לה גט. אחד הדיינים שאל את האישה האם היא שומרת שבת, היא אכן השיבה שלא כל כך, ובית הדין ביטל את גיורה שנעשה על ידי בית דינו של הרב חיים דרוקמן שליט"א. הוגש ערעור לבית הדין הגדול. חברי בית הדין הגדול – הרב איזירר, הרב שרמן והרב שיינפלד – הסכימו שגיורה בטל משום שלא שמרה לאחריו מצוות. עוד קבעו שהדיינים היושבים בבתי הדין לגיור של הרבנות הראשית הם "רשעים", שעל אף ש"גדולי הדור" הורו שלא לגייר גרים שאינם מתכוונים באמת לשמור מצוות, הם מגיירים אותם. לפי זה יוצא שכל גיוריהם בטלים.

פסק זה עורר רעש גדול, שכן לפיו יצא שגיורם של עשרות אלפי גרים שאינם שומרים שבת מתבטל. צריך לעמוד על חומרת דבריהם: לו היו אומרים שדייני הגיור הם "הדיוטות", שאינם יודעים כראוי את ההלכה, או שהם טועים בשיקול דעתם, אי אפשר היה לבטל את גיוריהם (יבמות עט, א, רמב"ם הל' איסורי ביאה יג, טו). לכן קבעו שהם "רשעים", וממילא פסולים מלהיות דיינים.

אין צורך לפרט את שמות הרבנים שעסקו בגיור, אולם כולם ידועים כתלמידי חכמים ישרים וצדיקים, ובראשם הרב חיים דרוקמן שליט"א, שכל חייו קודש לתורה ולחינוך. אגב, הדובר העיקרי של פסק הדין היה הרב שרמן, שבמשך שנים כיהן כרב צבאי, ועל כן נציגי הציבור הדתי־לאומי חשבו שהוא בעל תודעה ממלכתית וקידמו את בחירתו לדיין. הוא אמור היה להכיר את הרב דרוקמן ואת צדיקותו, ובכל זאת החציף לקבוע שהוא "רשע" ושגיוריו בטלים.

בסופו של דבר, היה ברור שאי אפשר להשאיר את פסק הדין המזעזע על תילו, והעבירו את התיק לבית הדין בתל אביב, שאישר את גיור האישה.

מאמרים ב'בשבע'

כתגובה לשערורייה, פרסמתי בחודש סיוון תשס"ח ארבעה מאמרים ב'רביבים', ובהם מחיתי על העמדה הרעה המגדירה רבנים צדיקים ואחראים כ"רשעים", והסברתי את מדיניות בתי הדין, שנוטים לחסד כהלל, ומאמינים לגר שמצהיר על כוונתו לקיים מצוות. נשענתי גם על דייני גיור, שאמרו לי שלהערכתם רוב המתגיירים שומרים שבת. למרות שהיה לי ספק אם כך המציאות, לא פקפקתי בכנות הדיינים שכך סברו.

לסיכום כתבתי: "טוב שישבו בבתי הדין לגיור רבנים שנוטים לצד החסד ומאמינים לבריות, שהם יוכלו להשתכנע יותר כי כוונת המתגייר לקיים את המצוות, ופעמים רבות מתברר שהם צודקים יותר מהנוטים לחשוד. ואחר שבית הדין השתכנע שהמתגייר מתכוון לקיים מצוות, חובה עליהם לגיירו, ואחר שהתגייר – הרי הוא כיהודי לכל דבר".

אולם טענות המתנגדים בנוגע למציאות היו חזקות בעיניי, וכדי לתת להן מענה כתבתי כהצעה: "בית דין שמתברר לאחר כחמש שנים כי רוב המתגיירים אצלו אינם שומרי שבת, יפסיק לעסוק בגיור. אומנם הגרים שכבר גייר הם יהודים לכל דבר, אבל כיוון שהתברר שהדיינים הצדיקים הללו נוטים להאמין למתגיירים יתר על המידה, נכון שיפרשו מבית הדין לגיור. אבל כל זמן שלא הוכח כך, עדיין טוב שהם ידונו ויגיירו את צאצאי היהודים ובני זוגם – על פי מיטב שיפוטם. ולא לחינם ברא הקב"ה את התמימות, שפעמים רק על ידה ניתן להתמודד עם בעיות קשות".

הסברת עמדת הרבנים לא הייתה מספיק טובה

הסברתי את עמדת בתי הדין המגיירים והרבנים שנתנו להם גיבוי כמיטב יכולתי, בתוך מסגרת הטיעונים המקובלת, שלפיה התנאי לקבלת הגר – שבית הדין יעריך שהגר ישמור מצוות.

אולם אחרי כל ההסברים על חסידותו של הלל והדיינים ההולכים בדרכו, השאלה הגדולה נותרה במקומה. אם בפועל, במשך שנים רבות, מתברר שוב ושוב שרוב הגרים אינם שומרים שבת כהלכתה, קשה להגן על עמדתם הקודמת של בתי הדין לגיור. עד כמה אפשר להיתמם ו'להאמין' שהגרים מתכוונים לשמור מצוות כשרובם הגדול לא עושים כך?

בפועל, בעקבות טענה חזקה זו, שלא ניתן לה מענה הולם, בתהליך הדרגתי הוצרכו הדיינים לדקדק יותר בבדיקת הגרים, ותהליך הגיור הפך לקשה יותר. בנוסף, במשך הזמן נתמנו לרבני ערים ולרבנים ראשיים רבנים חרדים שנטו לחומרא כדעת רבותיהם.

ואף שהיה ידוע לכל הרבנים שרבנים חשובים, ובראשם הרבנים הראשיים בעבר, הסכימו לגייר גם גרים שכפי הנראה לא התכוונו לשמור מצוות, כגון מתנדבים בקיבוץ, נמנעו מלספר על כך, מפני שלא הייתה דרך נאותה להסביר את עמדתם. כך יצא שגם תלמידיהם לא יכלו להמשיך לייצג את עמדתם מול ההתקפות הנחרצות של העמדה המחמירה. וכאשר שאלו על הגיורים בקיבוצים, הסבירו שהרבנות דרשה שהקיבוץ יעניק למתגייר תנאים לשמירת מצוות, אבל התעלמו מכך שלמרות דרישות אלו, בפועל, רוב הגרים בקיבוצים לא שמרו שבת ומצוות כהלכה.

הרב רבינוביץ זצ"ל והרב אמסלם שליט"א

בתוך כך, הגאון הגדול הרב נחום אליעזר רבינוביץ זצ"ל עורר אותנו לעסוק באתגר הגיור ובמניעת ההתבוללות בישראל. הרעיון העיקרי שלו היה 'גיור קטינים'. לצערי, כאשר פנה אליי לתמוך בעמדתו, עוד לא גמרתי להגות בסוגיה זו, ולא יכולתי להיענות לבקשתו, והוא ברוב חסידותו לא לחץ עליי.

במקביל, הרב חיים אמסלם שליט"א, במסירות גדולה, קיבץ תשובות וחיבר ספרים, והביא מקורות רבים לכך שרבים מגדולי האחרונים נהגו לגייר גרים שהיה ידוע שלא ישמרו מצוות. לאחר לימוד נוכחתי לדעת שאכן כך הייתה עמדת כמה רבנים.

הבנת עמדת הרבנים המגיירים

בינתיים המשכתי לחשוב על הסוגיה, ותוך כדי הכרת מקרים נוספים של גיורים על ידי גדולי הרבנים בדורות הקודמים, בארץ ובחו"ל, הגעתי למסקנה שאף על פי שמלכתחילה מגיירים רק גרי צדק שמתכוונים לשמור את כל המצוות, בשעת הדחק, כדי למנוע התבוללות, למרות שהיה קרוב לוודאי שהגרים לא ישמרו מצוות כדתיים – רבנים רבים גיירו. כאשר בית הדין אינו מכיר את המתגיירים, או שהוא מכיר אותם רק מאולפן הגיור, הוא יכול להיות תמים ולהאמין שהגר ישמור מצוות כדתי. אבל הרבנים שגיירו בעבר הכירו היטב את בני קהילתם, הדתיים והחילונים, וידעו שהסיכוי שהגרים ישמרו מצוות קלוש (לא כאן המקום להוכיח עובדה זו, אבל ניתן להוכיחה ממאות ואלפי סיפורים).

אסביר יותר: במאתיים השנים האחרונות, לדאבון ליבנו, בעקבות התרשלות מהעלייה לארץ והעמקה ביסודות התורה והאמונה, כתשעים אחוז מבני עמנו הפסיקו לשמור מצוות. בדרך כלל תהליך העזיבה מדורג: בתחילה מפסיקים להתפלל, לאחר מכן מפסיקים לשמור שבת, בהמשך לא מקפידים על כשרות, ועדיין נישאים ליהודים כדת משה וישראל. הרחוקים ביותר נישאים ללא יהודים, ואף אינם מבקשים לגייר את בני זוגם. מקצתם מבקשים לגיירם, כדי לשמור על הקשר עם היהדות או כדי לזכות בירושה של הסבא היהודי. בכל אופן, הסיכוי שבן הזוג שאינו יהודי ישמור מצוות הוא קלוש, כי לא סביר שיקפיד יותר מבן זוגו היהודי, שהוא מהחילונים ביותר. ואף על פי כן, אם הראה הגר סימנים של נכונות לשמור מסורת באופן מסוים, גיירו אותו.

הצורך בגיור גבר

בינתיים הצורך לגייר הפך להיות דחוף יותר, שכן רבים מבני העולים שלא התגיירו התערו בחברה הישראלית, ויהודים רבים מבני הציבור הרחב מתייחסים אליהם כאל יהודים לכל דבר ומעוניינים להינשא להם. אם לא יתגיירו, מאות אלפי יהודים יחיו עם בני זוג שאינם יהודים, יתרחקו ממסורת ישראל, ומסתבר שבעקבותיהם גם רבים מבני משפחותיהם יתרחקו עימם מהיהדות, וחלק חשוב מהחברה הישראלית יתרחק ממורשת אבות. מנגד, אם יימצא פתרון סביר לגיור החפצים בחיזוק זהותם היהודית, נמנע התבוללות של רבים, ויתפתח תהליך ציבורי חיובי של חזרה למסורת.

בנוסף, מבחינה הלכתית כיום קל יותר לגייר את מי שמוכן לחיות כמסורתי, שכן בחסדי ה' החברה הישראלית כולה נעשתה יותר מסורתית, וקל לגר להצטרף אל הרוב ששומר כשרות ונמנע מעבודה בשבת, מציין את החגים, עושה קידוש, קובע מזוזה בביתו וכיוצא בזה. כך שבפועל, אילו היו ממשיכים במדיניות המקילה שהיתה נהוגה בעבר על ידי גדולי רבותינו בחו"ל ובארץ, ניתן היה לקוות שעם הזמן מאות אלפים היו מתגיירים ומעצימים את תהליך החזרה למסורת.

ערב ההשקה לספרי הרב אמסלם

לפני כשנתיים וחצי פנה אלי בוגר הישיבה, הרב רפאל דלויה, רב בית הכנסת המרוקאי בהר ברכה, בבקשה לקיים ערב השקה להוצאה מחודשת של ספרי הרב אמסלם שליט"א. התלבטתי, שכן ידעתי שקיום המסיבה ביישוב ובישיבה כמוהו כהסכמה לכך שיש לעמדתו מקום חשוב בהלכה. אולם כיוון שכבר הכרתי בכך שכך אכן סברו כמה מגדולי הרבנים האחרונים שנשאו בעול קהילות ישראל שהיו בהן מתבוללים, הסכמתי. עם זאת, למרות שכבר למדתי הלכות גיור כמה וכמה פעמים, כיוון שעדיין לא ביררתי אותן בעומק וברוחב כפי שאני רגיל לפני הבעת עמדה, לא יכולתי להביע זאת כעמדתי.

כתיבת 'פניני הלכה'

בשנה זו ובשנה הבאה תכננתי לעסוק בהלכות שבין ישראל לעמים, היחס לדתות השונות, ובשנה הבאה לעסוק בהלכות גיור וביחס לעוזבי תורה בישראל וכיוצא בזה. כיוון שנושא הגיור עלה על סדר היום, החלטתי יחד עם חברי המכון להקדים את העיסוק בהלכות גיור, וכבר כחודשיים אנחנו שוקדים על העיון בנושא זה.

עמדת רוב הרבנים מעומעמת

מתוך הלימוד התברר שבפועל, רוב הרבנים שכיהנו בקהילות רגילות (שאינן חרדיות, כלומר שלא התבדלו משאר הציבור היהודי) גיירו בני זוג שאינם יהודים, למרות שהיה קרוב לוודאי שלא ישמרו מצוות כדתיים. אולם בדרך כלל לא הסבירו מדוע הסכימו לגייר באופן זה.

כמה אפשרויות: אחת, הגרים ידעו שעליהם לומר שהם מתחייבים לשמור מצוות, והרבנים בחרו לקבל את דבריהם. כשטענו נגדם שבליבו הגר אינו מתכוון לשמור מצוות, השיבו: 'דברים שבלב אינם דברים'. כך גם נראה אולי ממה שהשיבו לי הרב שפירא והרב אליהו, שסמכו על הפורמליות ההלכתית, שלפיה בית הדין הוא הקובע, בלא צורך להיכנס לשיקוליו. השאלה היא עד כמה אפשר להסתתר אחר הטענה הפורמלית, כאשר מנגד טוענים רבנים חשובים בתוקף רב שאין כאן קבלת מצוות, וכי בתי הדין נוהגים שלא כהלכה וגיוריהם בטלים.

אפשרות שנייה, סמכו על כך שאולי בעת הטבילה הגר מתכוון לשמור מצוות, למרות שידעו שבהמשך רוב הסיכויים שלא ישמור מצוות. ושוב, עד כמה אפשר להסתתר אחר עמדה פורמלית, שאינה תואמת את המציאות המפורסמת שלפיה רוב הגרים אינם שומרים מצוות? לא זו בלבד, אלא שכבר הגענו למצב שדיינים בבית הדין גדול ביטלו על סמך טענה זו אלפי גיורים. אין מנוס מלהסביר יותר את עמדת הרבנים.

לפיכך יש להניח שסמכו גם על דעת הסוברים שהתחייבות הגר לקיים מצוות אינה מעכבת, אלא די בכך שהגר ירצה להצטרף לעם ישראל, וידע שבכך הוא מתחייב בכל המצוות, שכרן ועונשן.

מכך שרוב הרבנים שגיירו לא כתבו על איזו סברה הם סומכים, משמע שרצו לעמעם את דבריהם. כמה טעמים אפשריים לכך: א) העדיפו שהגיור יהיה לכל השיטות, תוך הבעת תקווה שהגר ישמור מצוות. ב) רצו שהגר יתחייב עד כמה שאפשר לשמור מצוות, וככל שיספרו שאין בכך הכרח, יחוש פחות מחויב לכך. ג) לא לכבוד התורה לתאר את המצב העגום שבו אין מקיימים מצוות.

איך שלא נסביר את דעתם, למעשה ברור שגדולי הרבנים שנשאו בעול הציבור הכללי במשך הדורות האחרונים, נהגו לגייר גרים שהיה ידוע שרוב הסיכויים שלא ישמרו מצוות. והם לא היו יחידים, אלא מאות רבות של רבנים, ומהם הגדולים והחשובים ביותר (הסיפורים עליהם רבים עד שאפשר למלא בהם ספרים, וראוי שתלמידי חכמים והיסטוריונים יקבצו אותם).

הצורך לבאר היטב

ברבות השנים התברר שהיה נזק בעמעום, שכן סברת גדולי רבותינו לא התבררה, עד שרבים מתלמידיהם אינם יודעים כיצד צריך לנהוג למעשה בשאלה הגדולה העומדת לפנינו. בנוסף, בדורנו ישנה תביעה גדולה יותר לכֵנות, כך שמתגיירים רבים מתקשים להערים על הרבנים, וגם הרבנים אינם מוכנים שיערימו עליהם.

בתוך כך, העמדה המקילה שמגלה ערבות לכלל האומה מיטשטשת והולכת, שכן הציבור לא מבין את מנהג הרבנים שתובעים מהגרים להתחייב לקיים מצוות וללמוד ברכות בעל פה בשעה שבפועל מסתבר שלא יקיימו מצוות. כך יוצא שדוחים גר ישר שאינו מוכן להתחייב לקיים מצוות, למרות שזהותו היהודית עמוקה יותר מרוב המתגיירים. ובינתיים נישואי התערובת הולכים ומתרבים.

מסקנה מעיון בתשובות

בפועל כבר עברנו על מאות תשובות של אחרונים שעסקו בגיור בני זוג שאינם יהודים. יש שכתבו במפורש, כמו הרב עוזיאל זצ"ל, שאין צורך שהגר יתחייב לקיים את המצוות, אלא די בכך שיקבל על עצמו להיכנס לכלל ישראל שמחויב בתורה ובמצוות, בשכרן ובעונשן.

מנגד, יש שכתבו שבשום אופן אין לגייר מי שאין הערכה סבירה שיקיים מצוות. כך היא עמדת רוב רבני הקהילות החרדיות.

ורוב הפוסקים שדנו בנושא, למרבה הפליאה, לא עסקו בשאלת ההתחייבות לקבלת עול מצוות. הם הרחיבו מאוד בשאלת היתר חתונה בין יהודי וגיורת שהיה עימה בקשר אישות לפני גיורה ('נטען על הנוכרית'), אבל התעלמו מהשאלה אם הגר ישמור מצוות. אפשר להסביר שברור היה להם שהגר ישמור מצוות. אולם המציאות היא שלא סביר שהרבנים היו כל כך תמימים. הרי גיורים אלו התקיימו בקהילות שבהם אחוז החילונים היה גבוה, ולא מסתבר שיהודי מתבולל שכבר חי עם גויה ומבקש לגיירה, יתחיל לשמור מצוות כהלכתן. מסתבר שדעתם הייתה שאפשר לגייר גם באופן זה. אם אכן כך, יוצא שדעת רוב הרבנים שבשעת הדחק, כדי למנוע התבוללות, אפשר לגייר מי שמקבל על עצמו את האחריות להיות יהודי שמחויב בתורה ובמצוות, למרות שבפועל מתכוון לנהוג כרוב היהודים שאינם מקיימים אותן לעת עתה.

גם מעיון בתלמוד ובראשונים ובאחרונים עולה שישנה שיטה חשובה שלפיה הגיור אינו תלוי בהתחייבות לקיים מצוות, אלא בהתחייבות להיכנס לברית של עם ישראל עם ה' ולהתחייב כמו כל ישראל בקיום המצוות, שכרן ועונשן. בעזרת ה' דעות אלו יבוארו כמו כל שאר הדעות במסגרת 'פניני הלכה'.

ההצעה למעשה – גיור לכתחילה ובדיעבד

לאור זאת, במצבנו, שהוא שעת הדחק, ראוי לתת שתי אפשרויות של גיור – לכתחילה ובדיעבד:

האחת לכתחילה, למי שמעוניין לקיים את כל המצוות, והוא יתעלה למעלת גרי הצדק.

השנייה, גיור בדיעבד, למי שאינו מוכן להתחייב לקיים את המצוות, אבל מעוניין לקיים מצוות כמסורתי, תוך שהוא מצהיר שהוא מקבל את התורה והמצוות כמו כלל ישראל, ומכבד את התורה ומחבב את המצוות.

גיור בדיעבד זה הוא הרבה יותר ממה שהסכימו רוב הרבנים בגולה, שכן שם המתבוללים היו רחוקים ממסורת וכמעט שלא ציינו שבתות וחגים, וגם לא אכלו כשר, ואילו בארץ החברה, ככלל, מסורתית, ומציינת את השבת ואת החגים, וקל לשמור בה כשרות ולקבוע מזוזה, ומדברים בה רבות על ערכים יהודיים ועל המצוות שבין אדם לחברו, שכוללות את יסודות התורה. בנוסף, הגרים מקיימים את מצוות יישוב הארץ ומשרתים בצבא – מצוות שאמרו עליהן חכמים ששקולות כנגד כל המצוות, וממילא מבטאות באופן עמוק את זהותם היהודית. קל וחומר כאשר המתגיירים הם צאצאי יהודים, וממילא זהותם עם מורשתם עמוקה יותר.

ממה נפשך

ישאלו: הרי לדעת המחמירים ייכנסו לעם ישראל גויים שייחשבו יהודים? נשיב: ממה נפשך, אם הגרים ישמרו מצוות כדתיים – הרי גיורם לכתחילה לכל הדעות. ואם לא ישמרו מצוות כדתיים – הרי שממילא יתחתנו עם יהודים שאינם שומרי שבת, ויהודים שאינם שומרי שבת יכולים לסמוך על דעת המקילים. כאשר הם או ילדיהם יתחזקו בתורה ובמצוות וירצו להתחתן עם דתיים, להלכה לא יצטרכו גיור נוסף. ומי שירצה לחשוש לדעת מיעוט המחמירים הפוסלת את גיורם גם בדיעבד, ידרוש מהם טבילה נוספת לשם גיור לחומרא. זו פעולה פשוטה וקלה שלא צריכה לעורר בעיות. אגב, בפועל, זה מה שמבקשים כיום רבים מרבני הציבור החרדי מגרים שהתגיירו ברבנות – שיטבלו שוב לשם גרות.