הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי, ראשת בית המדרש בהיכל שלמה, מכללת הרצוג
התהליך של הגיור הוא תהליך שיש לו שני פנים. הפן האחד הוא העניין האישי של האדם. אדם שמגיע להכרה פנימית ולהארה בדבר רצונו להסתופף תחת כנפי השכינה. אבל לתהליך המאוד אישי ואפילו אינטימי הזה יש גם פן שני, הפן הציבורי- הלאומי- החבירה לעם-ישראל. בעוד הבחירה האישית, קניית הזהות החדשה אינה כרוכה אלא בשינוי מסלול, בלימוד ובהפנמה שאינם תלויים בשום גורם חיצוני, הבחירה הלאומית תלויה בהכרה וקבלה מצד עם-ישראל.
"אמר ר' יהודה: גר שהתגייר בינו לבין עצמו אינו גר" במילים ספורות אלו מתקבלת הכרעה בין שתי הפנים של הגיור-התהליך הפנימי, אין די בו. אדם אינו מכריז על עצמו כיהודי -הוא מתקבל כיהודי על ידי עם ישראל. ר' יוחנן השלים את המלאכה בקובעו "גר צריך שלושה "משפט" כתיב ביה". כלומר, שעל הגיור להיעשות בפני בית דין של שלושה.
עם ביטול הסמיכה לא ניתן לקיים אף אחת מן הערכאות הנדרשות לדיון בעניינים השונים המצריכים דיון בפני שלושה דיינים. לכן, נפסק שבעניינים מסוימים אנו אומרים "שליחותייהו קא עבדינן". קרי, אנו פועלים בשליחות בתי הדין הסמוכים (טושו"ע, חו"מ, א). לדעת הרב וולדנברג אין הכוונה שהראשונים הסמיכונו לדון בנושאים הללו. אלא שבכלליות שהתורה גזרה שחוקות המשפט יהיו "לדורותיכם" על מנת שנוכל להפעיל את חוק התורה לדורות (שו"ת ציץ אליעזר, חט"ו, סט). עולה מדברים אלו שכל מושג שליחות בית-הדין הוא משום ומכח "תיקון העולם" (שו"ת דבר יציב, חו"מ, ב).
אפשרות השימוש בעקרון (או בפיקציה) של השליחות מוגבלת. ועל כן, נעשה בו שימוש במשורה. ביחס לכל תחום הלכתי מתקיים דיון פרטני הכולל את שאלת מידת הנחיצות בקיומה של מערכת משפטית מתוקנת בעניינו. מכאן צומח דיון מרתק בשאלת נחיצות הקמת בתי דין כאלה לטובת האפשרות לקבל גרים לחיק עם ישראל. כנגד אפשרות זו ניתן להצביע על מספר נימוקים: "קשים גרים לישראל כספחת", אין מדובר בצורך פנים-יהודי, ועוד.
הרשב"א (יבמות מו, ב, ד"ה דילמא) מתחבט בעניין הזה. הוא סבור שה"שליחות" יכולה לשקם ולפתור בעיות ממוניות כיוון שלכל בית-דין יש כח לפעול בממון. אך כיצד יפקיעו באמצעות התקנה הזו את איסורי החיתון עם גויה וכיצד יקבל הגיור של אלו תוקף לשם ביטול איסורים כעין אלו? על כן, מציע הרשב"א שיש ללמוד ישירות מן הפסוקים המדברים על הגר "וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם" מכך שהתורה עסקה בנוכחותם של גרים "לדורותיכם" יש ללמוד שבכל הדורות מקבלים גרים. ועל כן הוא קובע שמן התורה די בבית -דין שאינו סמוך כדי לגייר.
התוספות מוסיפים נדבך נוסף ומעבר לכך שהם סבורים שמדובר בתקנה ולא בדין תורה והם משיבים לאותה שאלה בטון שונה מעט: "וכמו שחשו לנעילת דלת בפני לווין חשו נמי לנעילת דלת בפני גרים" (יבמות מו, ב ד"ה משפט כתיב ביה). בדברי הרשב"א יש הבנה שגרות היא דבר מצוי ושיגרתי ועל כן כוונת התורה הייתה להפעילה בכל דור ודור. אבל בדברי התוספות ניתן לדייק שאי אפשר לנעול את הדלת בפני המתדפקים עליה. דלתות עם ישראל לא יכולות להישאר נעולות עד בוא הגואל. השער צריך להישאר פתוח כי יש מי שעומד ומתחנן על נפשו ומבקש להצטרף לעם היהודי אף הוא. לא נאטום את אוזנינו לקול הזה כמו שלא נאטום אותו בפני העניים והאביונים. הדלות של המבקש צריכה לעמוד תמיד מול עינינו, לא נוכל לשבוע מטוב ה' אם לא נחלוק את הזכות. שני הפנים, זו של הרשב"א המציגה את החובה התמידית לגייר- את הדין, וזו של התוספות המציגה את החמלה והחסד שבדבר חוברים יחד להבנה שבגיור יש משום תיקון עולם.
מאמר זה פורסם גם באתר כיפה