הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי, ראשת בית המדרש בהיכל שלמה, מכללת הרצוג
תקנת השבים מופיעה במקורותינו ומוכרת כתקנה מיוחדת שנתקנה לגזלנים הרוצים לחזור בתשובה. ומוכר הסיפור המובא בגמרא על אותו אדם שרצה לשוב בתשובה ואשתו נבהלה ומנעה ממנו לשוב בתשובה שכן אם יחזור בתשובה יצטרך להשיב לבעליהם אפילו את האבנט שעליו. משום כך תיקנו שאין לוקחים מן הגזלנים את הגזילה אם השיבו (בבא-קמא, צד). הראשונים אמנם מתחבטים בשאלת היקף התקנה הזו והאם היא נתקנה לדור מסוים או בכלל, ואם נתקנה לגזלנים מקצועיים דווקא או גם למי שגזל באופן חד-פעמי. אין זה מענייננו כאן. המעיינים היטב יגלו עד מהרה שכמה וכמה תקנות השבים נזכרות בחז"ל. אחת מהן מוזכרת בהקשר למצבים שבהם אין צורך להשיב את הגזילה אבל כן צריך לשלם את ערכה. תקנה זו נתקנה למצבים שהגזילה השתנתה ואינה כפי שהיתה (לדעת ר' יוחנן), ויש עוד תקנה של פטור מהשבה של קרש שבנה בו, וייאלץ לפרק את כל הבניין אם יצטרך להשיב דווקא את הקרש עצמו. גם כאן פטרו את האדם מלהשיב את הגזילה. יש מצבים שבהם פוטרים את האדם מלהשיב את הגזל ישירות לנגזל בשל הוצאות שייגרמו לו בניסיון לאתר את הנגזל ועוד. במבט-על על כלל האיזכורים של התקנה אפשר להסיק שתקנת השבים אינה תקנה מסוימת אחת, אלא עקרון ורעיון כללי שמיישמים אותו במצבים שונים. והעקרון הכללי הוא שיש להקל על דרכם של השבים בתשובה ולסלול להם דרך להשתקם ולחזור לחיים נורמטיביים. התקנה הזו אכן הורחבה מאוד בדברי הפוסקים בעקבות הרמב"ם. הרמב"ם כתב שלמרות שעל פי ההלכה מי שהיתה נשואה כגויה ליהודי, אף על פי שעל פי הדין אסור להם להינשא לאחר שתתגייר (יבמות, כד), מפני תקנת השבים מתירים לעשות זאת. ומתיר הרב עוזיאל באחת מתשובותיו (שו"ת פסקי עוזיאל בזמן הזה, נט) ליהודי שחי בסלוניקי שהיה נשוי לגויה, לשאתה לאחר גירותה לאישה. וכך כותב שם הרב עוזיאל:
"הרמב"ם ז"ל כתב: ואף כי הנטען על השפחה ונשתחררה אינו יכול לישאנה לכתחילה כאשר פסקנו בדברים כאלה שישחררנה וישאנה, פסקנו כך מפני תקנת השבים ואמרנו מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו וסמכנו על אמרם עת לעשות לה' הפרו תורתך ויכול לישאנה".
לאחר שהוא מצטט מדברי הרמב"ם מוסיף הרב עוזיאל בעצמו: "ודבריו היקרים אלה הם לנו לעינים בכל דבר שאין בו אסור גמור כגון הנטען או הנשוי עם הגויה ונתגירה שאם לא נתיר נשואה עמה אחרי גרותה ישארו נשואים כל ימיהם בגיותה ובניהם יהיו בני תערובת נעקרים מאדמת ישראל" (וראו גם: משפטי עוזיאל, ב, יו"ד, נח).
לאורך הדורות היו לא מעט פוסקים שדחו את ההיקש הזה (ראו למשל, שו"ת בית שערים, יו"ד שסב). אך ראויים דבריו של הרב עוזיאל לתשומת לב. הערנות של הרב עוזיאל לכך שיש רגע מסוים בהיסטוריה של משפחה שבו יכולה להתקבל הכרעה אחת שתכשיר את כרטיס הכניסה של הגויה ושל זרעה –במקרה הזה זרע ישראל, לכלל ישראל לדורי דורות.
דבריו חוברים לביקורת המובעת בבבלי בסנהדרין (צט, ב), שם מתואר המקרה של תמנע אחות לוטן, שרצתה להתגייר ובאה לאברהם, ליצחק וליעקב ולא קבלו אותה. הלכה תמנע ונהייתה פילגש לאליפז בנו של עשיו והתלמוד מעיד עליה שגם את זה עשתה כדי להיות בת משפחה של יצחק גם אם כשפחה. וויתרה בכך על נישואין נוחים שהיו ראויים לה כבת מלך. הגמרא מספרת שמבני בניה יצא עמלק שהציק לישראל. והסיבה לכך היא "דלא איבעי להו לרחקה": שלא היו האבות צריכים להרחיקה. החשדנות והעוינות עשויים להתברר כטעות היסטורית. לפעמים מוטב לעצור שלב אחד מוקדם יותר, ולקבל ביתר זהירות ואהדה את המבקשים בתשובה.